הטיול בשבילי הוא הרבה מעבר לטיול- הוא דרך חיים.
שזה מצחיק כי יצאתי לטיול הגדול בגישה שונה לחלוטין! אשכרה אמרתי לחברים שאני לא הולך לצאת למסע, אלא לראות קצת נופים ולהכיר תרבויות. בפועל קיבלתי מסע לתוך הפרצוף.

שנה שלמה מפוצצת בחוויות מטורפות- צללתי עם כרישים לבנים באוסטרליה, הייתי עם שבטים אקס קניבלים בפפואה גינאה החדשה שהתייחסו אליי כמנהיג הרוחני, גילחתי את השיער וטסתי לטיבט, ועוד מלא חוויות.

שבועיים אחרי הטירוף הזה כבר התחלתי ללמוד בטכניון, הנדסה כימית. מחברות, שיעורי בית, שכר דירה- זרקתי את עצמי למים אחרי שנה של חופש מוחלט. עברו 4 חודשים עד שגיבשתי את ההחלטה הגורלית: לימודים אקדמאיים לא בשבילי נכון לרגע זה, אני צריך להמשיך לטייל. הבנתי שבשביל להיות מאושר, אני צריך להגשים את עצמי בדרכים אחרות.

עזבתי את הטכניון, בלי כיוון ממשי ובלי לדעת מה בא לי לעשות בחיים, עבדתי קצת כמאבטח טיולים והחלטתי לפתוח בלוג. מאז אני מצלם, מסריט ומשתף כל מה שעולה לי לראש. בהתחלה זה היה לי מוזר.. מאוד אהבתי לא לחשוב על הדברים האלה בזמן הטיול הגדול, ופתאום התיעוד הפך לחלק מהותי מהטיול שלי, והאמת שעכשיו אני מת על זה! אפילו קצת מכור. בזכות הבלוג, יש לי מזכרות מעולות מהטיולים שלי, אבל מעבר לכך, תחושת הסיפוק מסרטון מוצלח ומתגובות ושאלות של אנשים היא מטורפת!

מאז שחזרתי לטייל הקפתי את רכס המון בלאן באירופה, הייתי חלק במשלחת של שלום בין יהודים וערבים ביפן ואח”כ חציתי את המדינה באוהל וטרמפים בכלום תקציב. המשכתי לטייוואן ודרום קוריאה ומשם לאפריקה, אוגנדה. באוגנדה התנדבתי במשך חודש בבית יתומים על אי בלי חשמל או מים וילדים חולי איידס ולאחר מכן המשכתי להסתובב במשך חצי שנה במזרח אפריקה, כולל רואד טריפ משוגע במרוקו וביקור בבית ילדותו של אבי במרקש.

בקיצור כל יום בחיים הוא הרפתקה. ברור שברוב הזמן אני מאושר וקם בבוקר עם חיוך, אבל בהחלט יש ימים של תחושות בדידות או אפילו סכנה. על כל החוויות שלי אני מספר בבלוג, בפייסבוק ובאינסטגרם.