מסע אופניים שנגנבו בטרם עת, פלוס קדחת דנגי שעשתה לי הזיות, פלוס קהילה יהודית אדירה. זה מה שחוויתי באחת המדינות הפחות מתוירות בדרום אמריקה- פרגוואי!
אני כל הזמן חושב על איך לגוון את השגרה הלא שגרתית שלי, שבד”כ נעה בין אוהל וטרמפים-תחבורה ציבורית-רכב שכור/קנוי-הפלגות, ועכשיו עליתי על הזדמנות שיא לגוון ולקנות אופניים. כל התיכון הייתי מתחרה בתחרויות טריאתלון ומאז כמעט ולא רכבתי, בטח לא עם כל כך הרבה ציוד במדינה כל כך לא מתוירת.
בהתחלה היה באמת קשה- הציוד הוציא אותי מאיזון ונפלתי כמה פעמים, והעיר סיודד דל אסטה הגובלת עם ברזיל, ממנה התחלתי את הטיול, עמוסה מאוד ואנשים נוהגים כמו מטורפים (אגב אומרים שיש שם תאים רבים של ארגוני הטרור חיזבאללה ואל קאעידה).
אחרי יום-יומיים הגוף והמוח התרגלו לעומס ולאט לאט התחלתי לעלות את כמות הקילומטרים שרכבתי כל יום, בממוצע יצא בערך 50 ק”מ.
החוויה אצל מכבי האש הייתה אדירה. דרך מצוינת גם לחסוך בעלויות, גם להכיר את המקומיים וגם לישון ולהתקלח במקום ראוי- משמעותי בשגרה פיזית. ממליץ לכולם לנסות, רק שימו לב שהם בעיקר מקבלים רוכבי אופניים/ אופנועים ותצטרכו לדעת את השפה.
כשהגעתי לעיר הבירה אסונסיון התחיל לכאוב לי הגרון, אז הלכתי לרופאה שאמרה לי שזו דלקת גרון ואני חייב לנוח, אז הלכתי לישון בקהילה היהודית (ישנתי על הרצפה במחסן). השינה הייתה עמוקה מאוד, וקמתי בבוקר בוער מחום. בדיקה פשוטה הוכיחה שזו קדחת הדנגי (כתבתי בעבר פוסט נפרד). אם זה לא הספיק, באותו בוקר גיליתי שהאופניים היפים שלי נעלמו.
זה היה שבוע מהמבאסים שהיו לי, העברתי את רובו לגמרי לבד בלי יכולת אפילו לקום כדי לעשות קניות, אז אכלתי מנה חמה שתמיד יש לי לחירום- לא מבושלת (טעים דווקא).
ואז הגיעה משפחת לאופר שפשוט הצילה אותי, העבירה אותי להוסטל, לקחה אותי לרופא ודאגה לי להרבה אוכל והרבה אהבה ואני הכי אסיר תודה על כך בעולם.
זה היה המסע שלי בפרגוואי- חווייתי, מלמד והתחטבתי לאללה.
ישראלים לא צריכים ויזה והיא טובה לטיול כל השנה. יש בה כמה מפלים יפים, אבל לצערי לא הגעתי אליהם הפעם.
