בדידות

אוהד הנווד

אוהד הנווד

הי כאן אוהד הנווד, תמיד חלמתי לטייל בעולם בלי לעצור לרגע. עכשיו באתר לספר לכם איך זה מרגיש.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מרץ 5, 2020

בדידות.
נושא שלא תשמעו אותי מדבר עליו יותר מידי.
מצד אחד אני באמת לא נותן לתחושה הזו יותר מידי מקום בחיים שלי אבל מצד שני היא קיימת ולפעמים גם מכה בי בעוצמה כמו אגרוף לפרצוף. תכלס לא שיתפתי דברים כאלה כי זה נשמע לי מתבכיין אבל החלטתי לעשות את זה גם כי הרבה אנשים שפוחדים לטייל לבד שואלים אותי וגם- כי בא לי לפרוק J. אז מתי זה קורה, איך אני מתמודד וחוויה אינטימית מהתקופה האחרונה שזכורה לי כרגע של בדידות חזקה.

מה שאני עושה לפעמים מצטייר כמו חלום אוטופי- לטייל בעולם ולהכין סרטונים, ותכלס אני באמת שלם ואוהב את דרך החיים שבחרתי, אבל לא בטוח שכולם מבינים את הקשיים של לטייל לבד, בטח לא כשרוב הזמן אני בטרמפים ואוהל, לפעמים בתנאים קשוחים.

הבדידות קיימת. לא חושב שיש מישהו שטייל לבד תקופה ארוכה שיגיד שהיא לא שם. לפעמים זה בא בבום ולפעמים אני מרגיש לפני שזה בא, לרוב כשהטיול שלי אינטנסיבי עם הרבה תזוזות במהלך תקופה ארוכה. זה בא, זה דוקר, וזה מציף אותי בכל הגוף. מין תחושת מועקה כזאת מעצבנת. לפעמים זה קורה כשאני לגמרי לבד באמצע שום מקום, ולפעמים דווקא כשאני בעיר וניסיתי להתחבר לאנשים ולא כ"כ התאים.

איך אני מתמודד?

דבר ראשון, עם הזמן למדתי איך להבין, להכיל ולאהוב את התחושה הזאת. עצם ההבנה שאני במצב הזה כבר גורמת לי להרגיש יותר טוב! אני יודע שכשאני מרגיש את המועקה אני כנראה במקום פחות טוב עם עצמי ומנסה לשאול את עצמי למה ואיך אני משנה את זה.

דבר שני, אני מטייל מאוד לאט. גם מתוך רצון להשתקע וללמוד לעומק כל מקום שאני נמצא בו וגם כי כשאני מטייל מהר, אני מתעייף מהר. איך שאני מרגיש שהבדידות באה, אני עוצר את הטיול ונשאר באותו מקום כמה ימים. זה עוזר לי להירגע ולהעריך את הזמן בדרכים.

דבר שלישי, הרבה טיילנים אומרים ש"להיות לבד זה לא באמת לבד, תמיד פוגשים אנשים". אז המשפט נכון וברור שאני בנאדם שאוהב להיות עם אנשים, אבל לפעמים אני מזכיר לעצמי שלהיות לבד זו זכות! מתי בפעם האחרונה יצא לכם להיות לבד, בלי קליטה, יותר מ24 שעות? אני לומד ומרוויח המון מלהיות רק עם עצמי! אני לוקח נשימה עמוקה, עושה סוויץ', ומתיישב לקרוא ספר, כותב ביומן והלמידה האמיתית והמחשבות העמוקות קורות בזמן שאני עושה מדיטציה כי שם זה באמת רק אני עם עצמי.
מוזמנים לגלול אחורה ולקרוא את הפוסט שכתבתי על הויפאסנה בנפאל.

חברים, אל תפחדו להיות עם עצמכם.

הדבר האחרון והכי חשוב זה הקשר שלי עם הארץ. בחיים, אבל בחיים לא יכלתי לטייל ככה אם הקשר שלי עם המשפחה והחברים בארץ לא היה ככה חזק. אני בקשר יומי/ שבועי עם מספר גדול של אנשים שאני אוהב וכיף לי שאני חלק מהחיים שלהם למרות המרחק. זכיתי באנשים שמכירים אותי כל כך טוב שלא פעם קיבלתי הודעה שאומרת "שתדע אוהד, יש לי תחושה מהסטורי של היום שעובר עליך משהו"… וואו! מרגש ומשאיר אותי יציב.

הדוגמא הכי חזקה שלי להתמודדות עם בדידות הייתה כשלפני קצת מעל חצי שנה הייתי באתיופיה, נסעתי בתחבורה ציבורית בדרך לעיר הבאה כשגיליתי שחבר שאהבתי מהצבא נפטר מלוקמיה. וואלה ירדו לי דמעות באמצע המיניבוס הצפוף וכל האתיופים שלצידי הובכו ולא ידעו מה לעשות. סיפרתי את זה בווטספ לכמה חברים מהבית וכמות האהבה שהורעפה עליי הייתה מטורפת ועמוקה ככה שישר התאפסתי על עצמי.

בקיצור החיים האלה אדירים, כל יום הוא הרפתקה, והחיוך והאנרגיות בסרטונים הם מאה אחוז אמיתיים, מן הסתם שמידי פעם יש רגעים של בדידות ולהתמודד איתם זה חלק מהעניין ובמקום להתבאס עליהם אני נותן להם את המקום שלהם ולומד מהם.
אז אל תפחדו, צאו לטייל ותהנו מהחיים

תודה שקראתם ותודה שאתם עוקבים.

 

 

Desiged by Din Ashkenazi