איך שרדתי את האמזונס כדי לספר על זה

אוהד הנווד

אוהד הנווד

הי כאן אוהד הנווד, תמיד חלמתי לטייל בעולם בלי לעצור לרגע. עכשיו באתר לספר לכם איך זה מרגיש.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אפריל 15, 2020

השרדות אמזונס

אחד הדברים הקשים שעשיתי, 9 ימים עם מעט מאוד אוכל, שנגמרו בחילוץ בגלל הקורונה.

הגעתי לדרום אמריקה בלי לתכנן כלום, רק ידעתי שאני חייב לעשות 3 דברים- להגיע לאנטרקטיקה, לעשות סדנת הישרדות באמזונס ולצלול בקשת דארווין.

אני הכי ספונטני שיש אבל תכננתי בגדול את הדברים ככה שיצא מושלם ואגיע לדרום ארגנטינה בנובמבר כדי להשיג הפלגה שווה לאנטרקטיקה, להגיע לבוליביה במרץ כי זו סוף העונה הגשומה באמזונס וכל החיות הכי פעילות ולצלול בקשת דארווין ביולי כשיש מאות פריטים של כרישי פטיש.

ווואלה עמדתי בזה. גנבו לי את האופניים בפרגוואי, אז אחרי שהחלמתי מקדחת הדנגי ישר לקחתי אוטובוס לבוליביה במטרה לחקור את הג'ונגלים הכי מטורפים ופראיים בכדור הארץ- האמזונס! ואם אני כבר שם, אני רוצה לראות אותם בצורה הכי עמוקה שאפשר ולעשות סדנת הישרדות.

מצאתי שני ישראלים גברים רצח, מדריך משוגע בשם טרזן שהמליצו עליו שהוא פסיכופט אמיתי ויזרום איתנו, ויצאנו לדרך.

התכנית הייתה לצאת לעשרה ימים

7 ימים של הליכה (6-8 שעות ביום) למעמקי היער בהם נלמד לשרוד ונחפש חיות וביום השביעי להגיע לנהר גדול, לבנות רפסודה, ולהפליג איתה חזרה לעיר. לקחנו ציוד מינימלי ביותר- סט נוסף של בגדים, מצ'אטה, כילה (חייבים נגד היתושים, העלוקות ונמלי האש) וברזנט כי העונה הגשומה עדיין לא לגמרי נגמרה וגשם ביערות הגשם הכי גדולים בעולם זה לא צחוק. לקחתי גם ציוד צילום ומכשיר לוויני מציל חיים.

החמישה ימים הראשונים היו סופר מגניבים. למדנו להשתמש במצ'אטה ולבנות איתה מחסה, היינו רעבים בקטע גבולי, צרחנו בהתלהבות כשננשכנו על ידי נמלי אש ואפילו הצלחנו לדוג ולהכין דגים על האש אחרי שמילאנו אותם בפטריות שליקטנו!

ביום השישי הדברים החלו להיות כבדים.

אחרי 3 ימים ברצף בהם לא אכלנו כלום חוץ מפירות רקובים שמצאנו על הרצפה והרגשנו שאנחנו לא קרובים לנהר אליו היינו אמורים להגיע, פתחתי את המכשיר הלווייני שלי שכולל בתוכו גם מפות וגילינו שבמשך 6 ימים פשוט ניווטנו לא נכון! אנחנו במרחק עצום מהנהר ויותר מזה- אנחנו מוקפים בביצה ענקית. היער מאוד מונוטוני ומספיקה שניה אחת של חוסר ריכוז בשביל לא לזכור מאיפה באנו. ניסינו להתקדם צפונה לכיוון הנהר אבל הכל היה מוקף בביצה ולא משנה כמה ניסינו לברוח ממנה, תמיד הגענו לנקודה שפשוט אי אפשר לעבור כי תוך שניה היינו נשאבים בבוץ. ייאוש.

תדמיינו את הסיטואציה

רעבים בטירוף, מיליון יתושים, כבר לא ליד מקור מים שאפשר לשתות ממנו בלשון המעטה, גשם בלי הפסקה וכל צעד שנעשה יכול להכניס אותנו יותר עמוק לתוך המצור של הביצות. ככה הלכנו לישון.

הודעתי לחמ"ל של עולם קטן על המצב שלנו ותוך כדי התכתבות איתם, טרזן מצא נתיב יציאה מהביצה! יצאנו מסכנת הביצה, מצאנו מים זורמים ואפילו כמה צמחים שאפשר לאכול- לבבות דקל טריים טריים! אושר! הכל התחיל להראות טוב יותר והודענו שאנחנו לא צריכים חילוץ, אבל השארתי את המכשיר הלוויני פתוח כדי שמעכשיו ידעו כל הזמן איפה אנחנו נמצאים.

מותשים גופנית ונפשית המשכנו את המסע שלנו. היער סבוך וכל צעד מצריך שימוש במצ'אטה, מגע בעץ הלא נכון יוביל לזרם של נמלי אש לנשוך לנו את החיים ובואו נגיד שפירות רקובים ולבבות דקל "טריים טריים" כבר יצאו לנו מכל החורים. אבל וואלה בשביל מסע כזה יצאנו! אז עם כל התסכול והתנאים המשכנו ללכת עד שהגענו לנהר גדול ממנו אפשר לבנות רפסודה ולחזור לעיירה. גאווה.

הלכנו לישון כשבבוקר תכננו להתחיל לבנות את הרפסודה, אבל כשקמנו טרזן הודיע שהוא שומע קולות של בני אדם והתחיל לקרוא להם לכיווננו כשהוא לא בטוח אם אלו שבטים מקומיים או פקחי השמורה, כשלבסוף התברר שזה צוות חילוץ מקומי שבא במיוחד בשבילנו. "מה?!?!? ביטלנו את הקריאה לחילוץ ממזמן!!" אבל הם לא באו בגלל הקריאה.

"וירוס הקורונה התפשט בבוליביה ואתם צריכים לחזור עכשיו!"

"וירוס הקורונה התפשט בבוליביה, יש 50 הרוגים מהשבוע האחרון, אתם צריכים לחזור לעיר כמה שיותר מהר ולעלות על טיסה לפני שבוליביה תסגור את שעריה מחר בלילה", הם אמרו. "חחחחחח מה? תפסיקו לחרטט ותנו לבנות רפסודה". "אתם חוזרים הביתה….".

5 שעות של הליכה מהירה בתוך היער בהן הייתי בטוח שהם עובדים עלינו/ מתבלבלים/ לא הבנו נכון את הספרדית שלהם, אבל איך שחזרנו לציוויליזציה התברר שהכל נכון- ההורים שלחו צוות שיחלץ אותנו כדי שנחזור הביתה! שוק של החייםםם! תיכננתי לחזור רק בספטמבר בכלל..

שתקלטו שבתשעת הימים האחרונים כל אחד מאיתנו אכל סך הכל 2 וחצי דגים, קצת פירות ואיזה לב דקל וכל לילה פנטזנו יותר מהכל על האוכל שנטרוף בשנייה שנחזור. היו בינינו ויכוחים אמיתיים וטעונים אם בערב הראשון נדפוק המבורגר ובערב השני נלך למסעדת טאקו "אכול כפי יכולתך" או ההפך, אבל כלום! יש מצור וכל המסעדות בכלל סגורות!! במזל מצאנו מקום שהמשטרה אישרה לו לעשות משלוחי פיצה מדהימה עד להוסטל.

הזמנו 2 טיסות פנים עד לסנתה קרוז, העיר הגדולה של בוליביה, ממנה טיסה לפנמה ואז לניו יורק, ובהמשך תכננו להזמין טיסה מניו יורק לישראל. עלינו על הטיסות כשהתחתונים לא הספיקו להתייבש מהזוהמה שהם עברו, והגענו לסנתה קרוז כעשר שעות לפני הטיסה לפנמה. הצ'ק אין היה סגור אז הלכנו לאכול סטייק ולהתעפץ בשדה תעופה ו3 שעות לפני ההמראה תכננו לעשות צ'ק אין.

אבל לא.. ברור שלא…

"הטיסה כבר יצאה, פספסתם אותה. אין עוד טיסות בחודש הקרוב."

אמרו לנו כשבאנו לדלפק. "חחחחחח מה? תפסיקו לחרטט ותנו לשלוח את המוצ'ילה". "אתם לא חוזרים הביתה….".

הטיסה הוקדמה ואף אחד לא הודיע לנו. הטיסה יצאה כשאנחנו ישבנו וחיכינו לה בלי שום דרך לדעת שהיא הוקדמה וזהו.

אין יותר טיסות יוצאות מבוליביה ואי אפשר לעבור את הגבול בשום דרך יבשתית.

אז זה המצב. העברנו את הלילה בשדה התעופה והיום בבוקר הזמנו דירה לשלושתנו, קנינו מלא אוכל טעים, ועכשיו מחכים עד שבוליביה תפתח את השערים/ משרד החוץ ימצא פתרון/ יתברר שנגיף הקורונה נעלם כלא היה.

לסיכום, המסע באמזונס היה משמעותי מאוד עבורי. אני לא אשכח בחיים את החוויות שעברנו שם. השילוב של הרעב הקיצוני (היו 4 ימים ברצף שפשוט לא הכנסנו כלום לפה), שעות של הליכה בג'ונגל עם מאה אחוז לחות, וחוסר הודאות אם נצליח להשיג אוכל, מים או לצאת מביצה ענקית הביאו אותי לתובנות לא נורמליות ונתנו לי כאפה מצלצלת על כמה חשוב להעריך כל דבר קטן בחיים. לא דמיינתי כמה עמוק התובנות האלו יחרטו לי בלב.

אז תודה ל Ben Avrahami ו Yoav Dolev שאני עדיין איתם בדירת רווקים בבוליביה, להורים היקרים שהפכו את העולם להוציא אותנו מהג'ונגלים, לטרזן המדריך ששיגענו אותו כל המסע, לעולם קטן שמספקים לי מכשיר לווייני לטיוליטם המטורפים שלי, פספורטכארד חברת הביטוח, ולסברס כי הם סברס והציוד שלהם פשוט מעולה.

העולם בקרייסס והכל נראה רע. לענף התיירות ייקח שנים להתאושש ממה שקורה פה וגם אני כמו כולם די מפחד מההשלכות. אבל כל עוד אפשר לכו, תנו חיבוק למשפחה (2 מטר), לחברים ולמקרר- ותאכלו כל מה שיש בו. חכו חכו לסרטון.

מבטיח להמשיך לעדכן בסטוריז באינסטגרם.

בנוסף, עשו על הסיפור כתבה ענקית באחד האתרים הגדולים של ישראלים בחו"ל!

Desiged by Din Ashkenazi